דוד

היום אני חושבת על חבר שלי דוד בן דוד. דוד היה פסל שנולד, גדל וחי כל חייו בשכונה ד בבאר שבע. הוא למד פיסול במרכז לאמנות חזותית והיה אחד האנשים הכי שמחים וחכמים שהכרתי בחיי. דוד היה מכור לסמים קשים במשך 12 שנים וישב בכלא הרבה שנים. כשאני הכרתי אותו הוא היה נשוי ואב לתאומים מתוקים. היתה לו דירה בקומה הרביעית של בניין ישן ברחוב סנהדרין בשכונה ד. מול מרכז אורן, ליד קיוסק קטן. בחצר הבניין היה מקלט ישן. כשהיה סגן ראש העיר בשנות התשעים, רוביק דנילוסיץ נתן לדוד לעבוד במקלט ובתמורה דוד הפעיל את ילדי השכונה ואני היתי עוזרת לו, סתם בהתנדבות כי היינו חברים. במקלט היה לדוד פטיפון ישן ותקליטים ישנים שהוא קיבל מאיזה שכן זקן שכנראה פינו לו את הבית. דוד היה משמיע לילדים את התקליטים הישנים. אחד הזכרונות הצרובים לי מאותה תקופה היה שדוד השמיע לילדים את משפט איכמן בפטיפון הישן. כולנו ישבנו על הספה המרופטת במקלט והקשבנו בזמן שדוד הכין לילדים שקשוקה על גזיה קטנה. זה היה רגע מקסים, מעורר השראה, כואב אך מלא חמלה ואהבה. ילדי השכונה הגיעו מבתים עניים קשי יום והם כל כך אהבו את דוד ואת המפגשים שלהם איתו. גם אני אהבתי את דוד ואת המפגשים שלי איתו ועם ילדי השכונה. ילדים טובים. אני זוכרת שהלכתי יד ביד איתם בטיולים שלנו בשכונה ושהצלחתי ליצור קשרים משמעותיים שם במקלט. יוצא לי לחשוב על דוד לא מאט. אני מתגעגעת אליו ונוצרת את הזכרונות שלי איתו. היום אני מבינה שדוד היה אחד המורים החשובים בחיי. דוד מת מדום לב ב-2006, כנראה מהנזק שהסמים עשו.