דלת לבנה מעץ

זה עוד משהו שכתבתי באפריל השנה. בתקופת הבידוד של הקורונה. היה לי קשה לצייר אז ניצלתי את הזמן לכתיבה:

בבית ספר אחד בפרדס חנה יש דלת לבנה מעץ. הדלת הזאת נראית סתמית ופשוטה. כשפותחים אותה נתקלים בעוד דלת לבנה פשוטה מעץ ואז במדרגה לא ברורה. וכשמרימים את הראש אחרי שעוברים את כל המכשולים יש חושך... וכשמרימים עוד קצת את הראש יש תמונות ומסך גדול וצבעוני ומוזיקה נפלאה. כשמסתכלים סביב רואים כלי נגינה וילדים שמחים.

החדר קטן מאוד. אין בו הרבה מקום. מוצאים פינה ויושבים. מחכים לקוסם שיגיע ומהרגע שהוא נכנס והקסמים מתחילים, כולם בחדר מבינים שמשהו מיוחד עומד לקרות. שהדלת היא לא סתם דלת אלא פורטל למימד אחר של כיף, יצירה חופשית ופתוחה, של מוזיקה ושירה, של ריקודים ושל המון צחוק.

הקוסם גבוה, בעל שיער כסוף, קצת מזכיר את גנדאלף מההוביט, אולי האח המסוקס שלו. יש לו קול עמוק והדיבור שלו מחושב, חד ואיטי. הוא לא סתם פולט שטויות אלא חושב על כל דבר שנאמר בחדר, קולט צלילים ודברים שנאמרים ומנווט אותם למקומות הרצויים לו. כך זה מתחיל, לאט, שקול, איטי. הקסם מתחיל לבעבע בתוכו ובכל הנוכחים בחדר. כל אחד מוסיף לקדרת הקסם והיצירה הנפלאה שמתבשלת. הקוסם מתחיל לצחוק, להשתחרר, לנגן ולפעמים, כשמישהו זורק איזו פנינה לקדרה הקוסם גם מתחיל לרקוד וכולם אחריו נכנסים לטרנס של כיף וצחוק ומוזיקה וריקודים. אחרי 90 דקות בערך כולם יוצאים מהחדר וחוזרים לחייהם הרגילים. רגועים, שלווים, שמחים וטובי לב. הקסם שנרקם בתוך החדר עם הדלת הלבנה נשאר בתוכם, מסתובב בתוך הגוף ומגיע אל הלב. שם הוא מפיץ קרניים של אור שבוקעים וזוהרים עד המפגש הבא.