השיעור

זה משהו שכתבתי באפריל השנה:

לפני חודשיים בערך התגלגלתי לשיעור של רבנית. חברה הזמינה אותי והסכמתי, פחות בגלל השיעור של הרבנית ויותר פשוט מתוך רצון עז לצאת מהבית ולהתאוורר מהשגרה, לחוות משהו חדש. לא יודעת אפילו איך קוראים לרבנית, "הרבנית".

היה ערב גשום ורצנו מהאוטו לבית שבו התקיים המפגש. השיעור התחיל והיתי כולי ציפייה להתמלא בתובנות רוחניות ומשמימות... אם יש מילה כזאת בכלל. באופן כללי אני לא נוהגת ללכת לשיעורים של רבניות. אני לא בן אדם דתי למרות שאני מאמינה מאוד בחתירה לאמת בכל סיטואציה, בחופש הפרט, בצמחונות ובשמירה על בעלי החיים והטבע ואני מאוד קנאית לחילוניות. אבל רציתי לצאת מהבית אז יצאתי.

הרבנית היא אישה מבוגרת ויפיפיה, נראית כמו מלאך עם עיניים כחולות/ אפורות ועור לבן וחלק. היא התחילה לדבר... הדבר הראשון שאמרה היה שזה לא הולך להיות שיעור רגיל. שהיא מצוברחת מאוד. שהיא איבדה את השמיעה בפתאומיות ושהיא לא שומעת כלום וזה מאוד מתסכל אותה. אחר כך היא דיברה על בעלה. היא סיפרה לנו שהיא שונאת אותו, שהוא אדם שאף פעם לא התחשב בה. היא שיתפה אותנו במקרה שמייצג את מערכת היחסים ביניהם כשהיא נתקעה ביום חורף ירושלמי באיזשהו מקוםלא מאוד רחוק מהבית שלה, קיבלה סחרחורת ולא היתה מסוגלת ללכת ברגל הביתה. היא התקשרה אליו וביקשה ממנו שיבוא לאסוף אותה. הוא היה בבית וזה היה מרחק קצר. לקח לו כמעט שעה לבוא ולעזור לה והיא עמדה בקור מסוחררת במשך כל הזמן הזה. היא סיפרה שהוא היה שידוך ושלא היה לה איכפת עם מי היא מתחתנת ושהיא ידעה מגיל צעיר שהוא יהיה השיעור שלה. היא אמרה שהוא אדם אנוכי שלקח אותה כמובנת מאליה והאמנתי לה כי חוויתי דברים דומים בנישואים שלי.

הדבר השלישי שהיא סיפרה לנו היה שהיא מתבודדת הרבה בביתה. שאין לה חשק לראות אף אחד, שהיא לא הולכת לחתונות ולאירועים אחרים והיא גם לא מזמינה אף אחד אליה הביתה. היא לא רוצה לפגוש אף אחד, שהיא רק מקיימת את צרכי הגוף שלה. לאחר שהיא אמרה את כל זה, ובעודי יושבת וחושבת איך אני הולכת לעודד אותה, היא אמרה שהיא מרגישה שאלוהים תופס לה את הראש ומסובב אותו כדי שתפנה רק אליו. שהיא תראה רק אותו. שהוא אומר לה, "את לא תשמעי שום דבר מלבדי, את לא תאהבי אף אחד מלבדי, את לא תראי אף אחד מלבדי. תהי כל כולך איתי עכשיו, אני זקוק לך. אוכל להגן עלייך רק אם תהי איתי עכשיו."

היא אמרה שהיא ביקשה הגנה ושהיא הרגישה שהוא עוטף אותה וזה ניחם אותה מאוד, וגם אותי.

טוב, השיעור נגמר ויצאתי די מרוקנת ממנו. לקחתי את מה שאמרה איתי הביתה וניסיתי להבין מה הייתי אמורה ללמוד מזה. גם אני עברתי סוג של מסע אל תוך עצמי בשנים האחרונות. גם אני איבדתי את הרצון לצאת החוצה ולהיות בחברת אנשים. לא עבדתי ורק ציירתי במשך שנתיים וחצי. הכרתי מישהו והתאהבתי בעודי נשואה וזה תלתל אותי ואת הנישואעם שלי. גרם לי לעשות חשבון נפש. אבל בתקופה שבה השיעור התרחש הייתי במקום אחר, במקום טוב. עבדתי במקום שאהבתי והצלחתי לשנות דברים בחיים שלי כמו הרגלי אכילה, ועיסוק מקצועי. מצאתי אנשים שמעניינים אותי ושאני מחבבת מאוד. הייתי במקום באמת טוב ותהיתי מה אני צריכה לקבל מהשיעור הזה. החלטתי עם עצמי שלא אחזור לעוד שיעור אצל הרבנית כי זה הוריד אותי ולא חיזק. איכסנתי את כל החוויה באיזו מגירה במוח והמשכתי בחיי. לפני שבוע דיברתי עם אותה חברה שאיתה הלכתי לשיעור. היא מהבידוד שלה ואני משלי. כבר היינו כמה שבועות בבידוד בגלל הקורונה. היא מאוד פחדה וגם אני עברתי כמה ימים של פחדים, חרדות ומריבות בבית. נזכרתי בשיעור של הרבנית. "את זוכרת מה שהיא אמרה בשיעור?" שאלתי. החברה לא זכרה והזכרתי לה. אמרתי לה שאנחנו צריכות עכשיו לנהוג כמו הרבנית ופשוט לקיים את צורכי הגוף מבלי לחשוב יותר מידי. באותו הרגע הבנתי למה התגלגלתי לשיעור הזה. למה הייתי צריכה לשמוע את מה ששמעתי שם. החוויה עם הרבנית היתה כמו קפסולת זמן שהגיעה אלי כדי להכין אותי לחוויית הבידוד הקולקטיבית של הקורונה. אולי התגלגלתי לשם כדי שאוכל לעזור לאחרים להבין ולעבור את התקופה.