וגר זאב עם כבש

יום אחד הנכדים שלי ישאלו אותי מה עשית בזמן שרצועת עזה הושמדה? למה לא התנגדת? למה לא עצרת את זה? ואני אגיד שהתמקדתי בעצמי. ניסיתי לרפא את הפצעים שלי כדי לא להעביר אותם הלאה אליהם. זה נשמע כל כך עלוב. אגיד שלא היה בכוחי לעצור את זה ושיש דברים שקורים שהם גדולים מאיתנו. וגם זה נשמע עלוב. האמת היא שאני במלחמת השרדות פרטית משלי. עובדת 4 משמרות בשבוע בקופת חולים ועוד 3 ימים משלבת ילדים בבית ספר. ובקושי מגיעה לשכר מינימום. שומרת את הכוחות להשרדות היומיומית שלי. כנראה שככה רוצים אותנו, מותשים ורעבים כדי שלא נתנגד. מסתכלת סביב ושמה לב שאני המותשת היחידה אז כנראה שאני לא עושה משהו נכון. המוזיקאי רותם בר אור כתב משהו יפה, "וגר זאב עם כבש... איך נעשה את זה אם כולנו משוכנעים שאנחנו הכבש? יש בנו גם זאב, צריך לראות אותו ולהכיר בו". אז אני מכירה בזאב שבי. גם ברמה האישית עשיתי הרבה טעויות, הייתי אנוכית ונרקיסיסטית. לא ראיתי מספיק את הצרכים של אחרים, רחוקים וקרובים. ברמה הקולקטיבית אני רואה שאנחנו חרא של עם, עם חרא של צבא, לא רוצה להיות חלק מזה. יש מגלומנים גזענים רצחניים בשלטון שהורסים כל חלקה טובה. הם מייצגים אותי בעולם ואנחנו לא יותר טובים מהנאצים. אנחנו לא הצבא המוסרי בעולם. אנחנו חרא. אנחנו המיץ של הזבל. כן אנחנו. אנחנו מבצעים רצח עם, הורגים 500 תינוקות בכל חודש, מוציאים להורג וקוברים בקברי אחים. אפילו לא איכפת לנו מהאזרחים שלנו, מוכרים אותם, נותנים להם להרצח ולהנמק בשבי. אני רואה את כל הכיעור הזה ומכירה בזה. יודעת שזה קורה כבר שנים ושזה לא התחיל רק עכשיו. אולי זאת הסיבה שבגללה האחים שלי ואבא שלי עזבו את הארץ. נסעו רחוק רחוק מכאן. אבא שלי פעם אמר בציניות שצריך להיות גיבור כדי לחיות בארץ. לא חוגגת יותר את החגים האלה. לא מזדהה יותר עם כלום.