היום מציינים את יום הזכרון לחללי צהל, מבקשים בקשה קולקטיבית שלא נאבד עוד חיילים ושלא יהיו עוד מלחמות. שנעשה שלום עם עצמינו ועם השכנים שלנו. היום אני חושבת על אבא שלי. אבא שלי הוא חלל צה"ל חי, השאיר את הנשמה שלו על שדה הקרב. הוא שירת בכל המלחמות, גיבור גדול. אבל למשפחה שלו הוא התייחס בצורה מחפירה. הוא התעלל והאשים וכעס וברח והתעלם מאיתנו כל השנים. היום הוא מתקרב לגיל 80 והוא מנסה להתקרב, מנסה לבקש סליחה. סליחה אנוכית וקלוקלת ואני עייפה. אני מזהה את ההאשמה שמאחורי המילים שלו, האשמה על כך שאני לא מבינה אותו. ואני עייפה מזה. בהתמודדות עם הריק שהוא השאיר לי שחררתי אותו, חתכי את הכבלים שהכלום הרגשי הזה כרך סביבי. התרתי את הקשר. השארתי אותו מאחור. נפרדתי. סלחתי. למדתי למצוא מקום בריק. לא מוכנה לקבל חצי וקצת וכלום יותר. מבקשת יותר בשביל עצמי.