מסעותיי עם האמבה

בזן שיאצו ובפסיכואנליזה מדברים על אמבה, ייצור חד תאי המתמודד עם סביבתו. במאמרו מעבר לעקרון העונג, זיגמונד פרויד התייחס לאינסטינקטים של האמבה, אינסטינקט החיים ואינסטינקט המוות. מייסד זרם הזן שיאצו, שוזיטו מסונגה, שאב מן הפסיכואנליזה ותיאר את תפקוד האמבה ביחס לערוצי האנרגיה השונים בגוף. יוצא לי לחשוב לא מעט על האמבה. אפשר להגיד שהתיידדתי איתה, שיש בינינו אינטימיות. אני חושבת עליה, מדמיינת איך זה מרגיש להיות אמבה שמנסה להתמודד עם הסביבה. חושבת על הקרום שלה, האם הוא אלסטי וכיפי? האם הוא ריק או מלא? חושבת על הסביבה של האמבה, האם היא לבד או אולי יש בסביבה עוד אמבות? לא פעם מדמיית שאני אמבה המשוטטת בחלל במשך מיליוני שנים כמו אבק כוכבים. פעם המחשבה הזאת היתה מפחידה אותי, מי רוצה להיות אמבה ששטה בחלל במשך מיליוני שנים? זה משעמם, זה בודד, זה מלחיץ, זה אפילו העלה בי התקפי חרדה. הפכתי את זה למטרה הרוחנית שלי. להיות בטוב עם המחשבה שאולי אני אמבה המשוטטת בחלל במשך מיליוני שנים. החלטתי שאם אצליח במשימה הזאת אדע שהגעתי לרמה רוחנית גבוהה. בשנים האחרונות המחשבה הזאת היתה במרכז התרגול הרוחני שלי, בעזרתה אני בעצם מתרגלת יכולת לשחרר את עצמי מן הצורך בגוף, בשיפוטיות כלפי עצמי וכלפי אחרים, בציפיות. אני פשוט קיימת ומתעופפת בחופשיות בחלל. הנה אני יכולה להגיד שהגעתי. השלב הבא בתרגול יהיה הבדיקה מה קורה כשאמבה אחת שמתעופפת בחלל במשך מיליוני שנים פוגשת עוד אמבה שמתעופפת בחלל במשך מיליוני שנים. מה יהיה במפגש הזה? שתי אמבות שפשוט מתקיימות, ללא מוסכמות חברתיות וללא שיפוטיות או ציפיות. פשוט מתקיימות, ונהנות מהביחד וחיות יום ביומו. אוהבות קודם כל את עצמן ואחר כך זו את זו. מודעות לדינמיקה הבלתי מתפשרת של שאקטי ומקבלות אותה, נחות בתוך הידיעה שהן בסך הכל אמבות המתעופפות בחלל במשך מיליוני שנים, שאין להן שליטה במאורעות וזה בסדר.