רגע של נחת

בשנתיים האחרונות הילדה שלי נוסעת פעמיים בשבוע ברכבת לאוניברסיטת תל אביב ולומדת פילוסופיה עם הסטודנטים הגדולים. הערב נסעתי איתה לאוניברסיטה לטקס סיום שנה של תכנית רוגובין לנוער. איזו גאווה. כל הדרך גז'דרנו על פילוסופיה. דיברנו על היידיגר, על סארטר, על המיתוס של סיזיפוס, על בודהיזם, על נאציזם, על אקזיסטנציאליזם. היה כיף. הבנתי שיש לי מישהי לגז'דר איתה על פילוסופיה ועל החיים. נזכרתי שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לגז'דר על אמנות ועל פילוסופיה. שיש מעט מאוד אנשים בחיים שלי שחולקים איתי את האהבה הזאת והנה, התמזל מזלי שיש לי מישהי לגז'דר איתה בבית. אבל יותר מזה הנסיעות לאוניברסיטה נתנו לה כנפיים, היא ילדה עצמאית, יודעת להסתדר לבד בעיר הגדולה, עכשיו גם נוסעת להפגין בכל מיני מקומות בארץ. זה לא מובן מאליו בכלל בשביל ילדה בת 16. ילדה שנולדה עם לקות שמיעה עמוקה, עברה שני ניתוחי שתל שבלול, עברה שיקומי שמיעה. ועכשיו היא יושבת באולמות מלאי סטודנטים ומקשיבה להרצאות מורכבות על פילוסופיה. די! היא מדהימה! והיא שלי!