ריפוי

אני שוכבת במיטה הרכה שלי, כמו בקן ציפורים, חם, מזמין, נעים, רך. מניחה את ראשי על הכרית הרכה והנעימה. נחה. ועוד קצת נחה, ועוד קצת נחה. הגב שלי מרגיש נתמך, מרגיש חמימות, מרגיש רכות. אני נחה בתוך הידיעה שאני באמון מלא שכל מה שאמור להגיע אלי יבוא בזמנו המדויק. ושכל מה שאמור לעזוב יעזוב ויחלוף מהמציאות שלי ברכות. במקום הרך, הפתוח והמקבל הזה אני מאפשרת לעצמי לפתוח את תיבת הפנדורה האישית שלי. בלי פחד, בהמון קבלה והבנה מהיכן הפגיעות הגיעו, כולם הגיעו מהילדות ומהנעורים, מגלגולים קודמים ואחרים. אני מאפשרת לעצמי להתבונן בהם. נותנת לפגיעות שונות לעלות. הילדה הקטנה שבי נמצאת איתי ואנחנו מתחבקות ומתבוננות ביחד. מקבלות את הכל כפי שזה, מבינות את המשמעות של כל פגיעה ומשחררות אותן, מניחות אותן בצד ומתרכזות בחיבוק החם ובתמיכה של הקן. נושמות עמוק. נותנות לפגיעות להתעופף ברוח ולהתאוורר אחרי המון שנים בתוך התיבה החשוכה והחנוקה. מאווררות את הכל. מאפשרות את הכל, מעלות את הכל ברכות, באומץ, באהבה ובתמיכה. על כל פגיעה אנחנו מתעכבות מתבוננות, מחבקות, משחררות ומוצאות מילת ריפוי שתעזור לרפא את הפגיעה. מודות לפגיעה ומבקשות שתחזור בחזרה ליקום, מטהרות את עצמינו ממנה בכל הזמנים והמימדים. מבקשות שתתמחזר ותחזור אלינו כאור ואהבה. נחות בשלום ובשלווה עם כולן. מתיידדות איתן, אוהבות כל חלק וחלק בתוכנו. ונחות בזרועותיו של אלוהים. נכנעות ונחות. מודות על הריפוי העמוק.